החלטה בתיק בש"פ 1168/13

          לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע) במ"ת 27085-07-12, מיום 4.2.2013, במסגרתו קיבל בית המשפט בקשה לעיון חוזר שהגישה המשיבה, לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים.

עובדות כתב האישום

1.       ביום 26.6.2012 בשעות הלילה נערכה חתונה באולם האירועים "ראביה" במעליא. במהלך החתונה התפתחו חילופי דברים בין יוסף דכואר (להלן: יוסף), שהיה אורח בחתונה, לבין ויסאם פראן (להלן: ויסאם), שעבד כמלצר באולם. בעקבות חילופי הדברים, התפתחה מחוץ לאולם תגרה בין יוסף לויסאם. ויקטור דכואר (להלן: המתלונן), אביו של יוסף, ניסה להפריד בין השניים וסטר לויסאם. לאחר מכן, הגיעו בסמוך לפתח האולם העורר יחד עם שני נאשמים נוספים - שאדי מוסא וכרים מוסא (להלן יחד: הנאשמים) ואנשים אחרים כשהם מצויידים במקלות. במקום התפתחה תגרה, במהלכה היכו הנאשמים והאחרים את המתלונן בחוזקה במקלות, באגרופים ובבעיטות, בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה, עד אשר המתלונן התמוטט. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים ואחרים, נחבל המתלונן חבלה חמורה בראשו ובגבו. המתלונן אובחן כסובל מדמם תת עכבישי בראשו, ולאחר שמצבו הוחמר ומצב הכרתו הידרדר, הוא נותח, הונשם במשך מספר ימים ונזקק לטיפול באשפוז. לאור האמור, הואשם העורר בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הליכי המעצר

2.       ביום 15.7.2012 הוגש כתב האישום כנגד העורר ויתר הנאשמים, ביחד עם בקשה למעצרם עד תום ההליכים. כבוד השופט א' שיף אשר דן בבקשת המעצר השתכנע כי קיימות ראיות טובות לכאורה לגבי שלושת הנאשמים. עם זאת, בית המשפט מצא לנכון להבחין בין העורר, שהינו נעדר עבר פלילי, לבין יתר הנאשמים. לפיכך, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר שיבחן את מידת מסוכנתו של העורר ואת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. בתסקיר מעצר מיום 9.8.2012 הומלץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית הוריו ובפיקוחם, או בבית דודתו, תחת פיקוחן של דודתו ואימו. כן הוצע לאפשר לעורר לצאת לעבוד, בפיקוח האב, וזאת לאור התרשמות שירות המבחן כי העורר יתקשה להתמודד עם ישיבה ממושכת בתנאי מעצר בית ללא מעש. ביום 12.8.2012, לאחר קבלת תסקיר המעצר, החליט בית המשפט (השופט א' אליקים) לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחרר את העורר למעצר בתנאים מגבילים, בבית הוריו אשר במעיליא, תחת פיקוחם של אחד מהוריו או של דודתו. עם זאת, נקבע כי יש להמתין תקופה של כחודשיים, במהלכה תיבחן עמידתו בתנאי השחרור, בטרם תישקל בקשתו לצאת לעבודה. בהחלטה נוספת, מיום 29.10.2012 התיר בית המשפט לעורר לצאת לעבודה בימים א'-ו' בין השעות 17:00-09:00 בליווי אחד המפקחים.

ביום 28.1.2013 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר, לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, בטענה כי העורר הפר את תנאי שחרורו. ביום 4.2.2013 קיבל בית המשפט קמא (השופטת ד' סלע) את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפני.

החלטת בית המשפט קמא

3.       כעולה מההחלטה מושא הערר דנן, ביום 28.1.2013, בשעה 22:50, בעקבות מידע מודיעיני לפיו העורר נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה, יצאו השוטרים יוסף אלמאדין (להלן: אלמאדין), אהרון פנקר (להלן: פנקר) ויובל ברנר ברכב בעקבותיו של העורר. על פי דו"ח פעולה שערך אלמאדין, הוא הבחין בעורר, המוכר לו אישית מביקוריו בבית בו הוא שוהה במעצר בית, נוהג ברכב מסוג GMC בצבע כחול אפור, לכיוון היציאה ממעיליא. השוטר אלמאדין סימן לעורר בידו לעצור, מספר פעמים, אך העורר לא נענה ונמלט. משכך, ניגש השוטר אלמאדין לביתו של העורר יחד עם השוטרים הנוספים, ושאל את אחיו, באסל, היכן מצוי העורר. באסל מסר לשוטרים כי ייתכן שהעורר בבית ויתכן שלא. על כן, חיפשו השוטרים אחרי העורר בתוך הבית, בנוכחות הוריו ובאסל, אך הוא לא נמצא. השוטר אלמאדין אף שמע את באסל מתקשר אל העורר, מודיע לו שהמשטרה בבית ואומר לו להגיע הביתה. בהמשך, הבחין השוטר אלמאדין בעורר מגיע מכיוון הקומה התחתונה, מתנשף ומכוסה בוץ, עם הבגדים בהם נהג. לפיכך, הוא עצר את העורר בגין נהיגה ללא רישיון, הכשלת שוטרים והפרת הוראה חוקית והוביל אותו למשטרה. גרסה "דומה אך לא זהה" מסרו גם שני השוטרים הנוספים, אשר אחד מהם ערך דו"ח נוסף בו ציין כי הוא זיהה את העורר בוודאות כמי שנהג ברכב. העורר עצמו נחקר והכחיש את גרסת השוטרים בטענה כי היה כל אותה העת בקומת הקרקע בביתו עם הכלב. האח באסל ציין כי כאשר הגיעו השוטרים אמר להם שהעורר נמצא למעלה, ומשלא נמצא שם, השיב כי הוא בחצר, אז ירד עם השוטרים למטה וקרא לעורר אשר השיב לו מקומת הקרקע, באומרו שהוא מאכיל את הכלב. האח באסל טען כי אינו זוכר שהתקשר לעורר ואמר לו להגיע הביתה.

4.       על רקע זה, קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות טובות לכאורה לפיהן העורר אכן הפר את תנאי השחרור. בגדר כך, דחה בית המשפט את הטענות שהעלה סנגורו של העורר כנגד מהימנותם של השוטרים. הוטעם כי בשלב זה די בראיות שיש בהן כדי ליצור סיכוי סביר להרשעה בעבירות המיוחסות לעורר ואין צורך לבחון את מהימנות העדים ברמה הנדרשת לשם הרשעה. כן נקבע כי גרסתו של האח מנוגדת לדברים שאמר לכאורה לשוטרים; כי הכחשתו את שיחת הטלפון מעידה שהבין שהשיחה מסבכת את אחיו וכי גרסתו המאוחרת לפיה לקח את השוטרים לקומה העליונה, שעה שידע שאחיו נמצא "למטה", מעוררת תמיהה. בית המשפט עמד על כך שלא כל הפרה של תנאי שחרור מובילה באופן אוטומאטי למעצר עד תום ההליכים. עם זאת, הוסבר כי בנסיבות העניין, מיוחסת לעורר לא רק הפרת הוראה חוקית, משיצא בביתו שעה שהיה עליו להימצא בביתו, אלא גם נהיגה ללא רישיון; הפרת הוראה חוקית, משלא עצר בניגוד להוראות השוטרים והכשלת שוטרים בביצוע תפקידם - עבירות שיש בהן כדי ליצור סיכון ממשי לציבור. יתרה מכן, העורר לא רק שלא הודה בביצוע המעשים, אלא אף סיבך את בני משפחתו משניסו אלו להגן עליו, בגרסה שאינה מתיישבת לכאורה עם העובדות בשטח. לאור האמור, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים וכן על הפקדת סכום הערובה בקופת בית המשפט על ידי אבי העורר. בית המשפט קבע כי החלטה סופית על חילוט כספי הערובה תינתן לאחר הגשת כתב האישום בגין העבירות שיוחסו לעורר והכרעת הדין בעניינו.

נימוקי הערר

5.       לטענת העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד האני ברבארה - שגה בית המשפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות טובות לכאורה לפיהן העורר הפר תנאי השחרור, על אף קיומן של סתירות בולטות בין דוחות הפעולה של השוטרים. כך, הביע העורר תמיהה על דבריו של השוטר אלמאדין בדוח הפעולה, לפיהם הבחין בעורר נכנס לבית לבוש ב"אותם בגדים שנהג בהם מכנס גינס שחורואפודה שחורה כמו מעיל" (ההדגשה אינה במקור - י.ד.), שהרי לא ניתן היה להבחין במכנסיו של העורר כשהוא נוהג במכוניתו. העורר טוען עוד כי בית המשפט לא התחשב בכך שהאירוע התרחש בשעות הלילה החשוכות; בעובדה שהעורר נתפס כשהוא יוצא מ"קומת העמודים" בביתו וכן בדברי אביו ואחיו של העורר, אשר בשל גודלו של הבית, לא שמו לב שהעורר ירד להאכיל את הכלב. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט קמא משלא שקל את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בתוספת אמצעי פיקוח נוספים, כגון ערובות כספיות נוספות או חילוט חלק מהערבויות, בפרט שעה שהעורר משוחרר מזה ששה חודשים ומשפטו עודנו מתנהל. העורר מדגיש כי על פי פסיקתו של בית משפט זה הפרת תנאי שחרור אינה צריכה להוביל באופן אוטומטי למעצר עד תום ההליכים וכי יש לשקול תחילה החמרה של אמצעי הפיקוח.

תגובת המשיבה

6.       המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם - גורסת כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא וזאת משהעורר הפר את האמון שנתן בו בית המשפט. לדידה, משהפר העורר את תנאי שחרורו, נקודת המוצא שבה להיות מעצר עד תום ההליכים, כאשר רק בהתקיים נסיבות מיוחדות ישוחרר העורר לחלופת מעצר. כך, לטענתה, יועבר המסר הראוי לנאשמים שהפרו את תנאי שחרורם. באשר לעורר, המשיבה מדגישה כי הוא הואשם בביצוע עבירת אלימות קשה וכי יתר הנאשמים בפרשה הושמו במעצר עד תום ההליכים כבר בסמוך להגשת כתב האישום. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין כל קושי בראיות לכאורה בעניין הפרת תנאי המעצר: שלושת השוטרים תיארו את האירוע באופן דומה, כאשר השוטר אלמאדין זיהה את העורר מהיכרות קודמת עימו והשוטר פנקר זיהה אותו כמי שנהג ברכב. המשיבה טענה עוד כי לכאורה, על פי הראיות הקיימות, כאשר הגיעו השוטרים לביתו של העורר, המפקחים לא מסרו את מלוא המידע בנוגע עליו. לבסוף, הפנתה המשיבה לפסיקה של בית משפט זה בה נקבע כי הפרת תנאי שחרור מהווה עילת מעצר עצמאית, שאין כל חובה לשקול במסגרתה חלופת מעצר.

דיון והכרעה

7.       לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, בפסיקה אליה הפנו הצדדים ובראיות בתיק, ולאחר שהקשבתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

8.       על סוגיית מעצרו של נאשם שהפר את תנאי שחרורו חולשת הוראת סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים. הוראה זו קובעת כי:

"(א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:

...

(2) בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה." (ההדגשה אינה במקור - י.ד.).